She's Leaving Home - משהו. סיפורי
לפעמים סיפור אחד יכול ליצור מוזיקה שיכולה ליצור סיפור אחר. נראה לי שזה מה שקרה כאן
רגע לפני.
אני מחליט מראש מה לפרסם כאן וכל שבוע מחדש זה קצת מלחיץ. מה אם לא יהיה לי רעיון? מה אם אין לי שום דבר מעניין או מצחיק במחברות שהבאתי איתי לערבה? אני משתדל לשחרר ובדרך כלל רעיון כזה או אחר עולה מעצמו.
בנושא אחר, החלטתי לשמוע השבוע את כל האלבומים של הביטלס לפי הסדר. אני רק אגיד שזה היה חתיכת מסע ו”Abbey Road” ריגש אותי ברמה שמביך להודות.
הפואנטה של כל זה היא שכאשר הגעתי ל”Sgt. Peppers” ולשיר ספציפי בתוכו, נזכרתי במשהו שישב לי באחת המחברות. לפני כמעט ארבע שנים, בקורונה, החלטתי לעשות לעצמי תרגיל כתיבה. הרגשתי שאני כל הזמן מנסה להצחיק, לכתוב קצר וקולע, שאין לי את היכולת לתאר סיטואציה לעומק. הייתי צריך סיטואציה לתאר ובדיוק באותו זמן הקשבתי לאלבום המדהים הזה. בתוכו תפס אותי השיר “She’s Leaving Home”. זה אחד מהשירים היותר סיפוריים של הביטלס, יש לו התחלה אמצע וסוף ברורים וגיבורה עם קונפליקט. בקיצור, כל מה שהייתי צריך.
אף פעם לא סיימתי את התרגיל והוא ישב לי במחברת עד השבוע. הבחירה השרירותית שלי לעשות מסע מוזיקלי החזיר אותי למשהו שלגמרי נשכח. ישבתי עליו, ערכתי אותו וסיימתי אותו. מוזר לחזור למשהו שכתבת לפני ארבע שנים ולגלות שלא רק שיש לך המון בעיות עם הכותב שהיית לפני ארבע שנים, אלא שאתה של עכשיו כותב קצת יותר טוב.
ועכשיו לסיפור.
She's Leaving Home
היא משקיפה לעבר השדה ששוכב לו בשקט מבעד לגדר הלבנה של הבית, אותו היא עומדת לעזוב. השמיים חשוכים למעט הילה סגולה בקצה האופק, מבשרת על בואה של הזריחה. משב רוח קריר מלטף את פניה, כאילו חש את דמעותיה ומציע נחמה. אחרי חודשים של חוסר וודאות, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות, וזה מפחיד. "כשאני מתלבטת לגבי משהו, הוא נמצא רק בתוכי", היא חשבה לעצמה. "כמו גנרל, מתכנן את מיקומי הגדודים מתוך בטנה החמה והבטוחה של המפקדה. מניח כלים מפלסטיק על מפה ומשחק איתם. עכשיו אני כבר לא גנרל, אני החייל האלמוני בשדה הקרב. זה שמרגיש את האדמה רועדת, שומע את דהירות סוסי האויב ומפחד." למרות הפחד, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות.
זבוב נחת על אדן החלון והיא שמחה שמישהו מצטרף לחלוק איתה את הרגע הזה, גם אם הוא זבוב. לאחר כמה שניות הזבוב חזר למסלולו והיא חזרה להשקיף לבדה. גם לה יש מסלול להמשיך בו, היא נזכרה, כזה שמחכה לה כבר שנים. היא מנגבת דמעה אחרונה ששרדה על לחי סמוק מקור הבוקר, מפנה עורף לחלון ומביטה בחדרה הקטן. זה שבין כתליו הפכה מנערה לאישה שעכשיו עומדת בו. מיטת יחיד מעץ, מתחתיה מזוודה. עור מזויף אמנם אבל עמידה ואיכותית. אחוז נכבד מהכסף שחסכה לכבוד הבוקר הזה ומה שיגיע אחריו הלך עליה. השאר ילך על נסיעות, מלונות ואוכל. כמה מוזר זה לתכנן משהו במשך שנה ועדיין לא להיות בטוחה שהוא קורה עד אותו הבוקר, היא חשבה. "אני עוזבת את הבית", היא אמרה, אבל כל כך בשקט שבקושי שמעה את עצמה.
היא מגששת מחתח למיטה כמה שניות עד שהיא מרגישה אותו. משטח העור המזויף שמכיל בתוכו את מה שיהפוך עוד כמה דקות לכל רכושה. פותחת אותה על המיטה, היא מביטה בתוכן המזוודה. שלושה ג'ינסים דהויים מקופלים בערימה יפה מעל שלוש חולצות, מקופלות יפה מעל שלוש זוגות תחתונים, שקית אטומה עם שני סבונים, מסרק וחבילת טמפונים. ליד השקית שמלה אחת, אדומה. אדומה ועדינה, אותה היא תלבש עוד הערב. הלב שלה פועם בחוזקה, היא רוצה כבר להגיע למלון בו קבעו, להיכנס למסעדה שהזמין להם ולראות את הראשים מסתובבים לכיוונם. היא לא תסכים לגעת בו, אפילו לא לחיבוק, עד שהיא שמה את השמלה. מספיק. היא מרימה את השמלה ומוודאה כי תחתיה, בדיוק כפי שהשאירה אותו, נותר הנרתיק הקטן עם שאר הכסף. יופי. היא סוגרת את המזוודה וההתרגשות נשארת איתה לעוד כמה שניות. סורקת במבטה את שאר החדר, היא נפרדת אחד אחד מכל הפרטים הקטנים אותם כבר לא תזכה לראות.
היא הביטה בציור התלוי מעל המיטה שאמא שלה התעקשה למסגר. ילדה עומדת לבד על גבעה, מושיטה ידיה לירח מלא ששט בשמיים. היא תמיד חשבה שכאשר האור בחדר נכבה ואף אחד לא מסתכל, הילדה מצליחה להגיע אליו. היא הביטה אל החלון הגדול מולו ישבה והרהרה פעמים אינספור. היום הוא ספג את מחשבותיה בפעם האחרונה. מעכשיו הן יתפזרו בעוד הרבה מקומות, היא קיוותה להספיק בחייה להרהר מול המון חלונות שונים. החלון לא נעלב שהיא עוזבת, היא דמיינה. להפך, הוא שמח לשלוח אותה לחופשי. "אני רק חור בקיר", היא שמעה אותו אומר לה, "יש עוד הרבה כמוני", וזה גרם לה לחייך.
בפינת החדר, שולחן הכתיבה שלה ועליו מנורה קטנה וקופסה. הם מזכירים לה את הדבר האחרון שעוד נותר לה לעשות. בצעדים נחושים היא מתקרבת לשולחן ומתיישבת על הכיסא המשרדי העלוב שלצידו. מהקופסה הקטנה ומעוטרת מדבקות חד-קרן, בהן זכתה בקרנבל שהגיע פעם לאזור, היא מוציאה עפרון חצי מחודד. מגירה קטנה בצד השולחן חושפת ערימת מחברות. היא תולשת דף מאחת מהן ומתחילה לכתוב במרץ. היא כותבת את מה שכבר כתבה בעשרות טיוטות שזרוקות להן בעשרות פחים שונים. בבית הספר, בפארק, במרכז המסחרי, העיקר שאף אחד לא יראה. עוברות כמה דקות, בשורת ההילה הסגולה כבר הספיקה להתממש והשמש כבר טיפסה קצת במעלה השמיים. היא מחזירה את העפרון למקום, מקפלת את הדף ארבע פעמים ותוחבת אותו בכיס הג'ינס הדהוי שלה.
היא מרימה את המזוודה ולמרות שהבטיחה לעצמה שסיימה להיפרד, היא מסתכלת סביבה בפעם האחרונה. המבט שלה מתעכב על כל רהיט בחדר והיא אומרת להם תודה בלבה. "תודה מיטה, שהלנת אותי פעמים אינספור", "תודה חלון, שאפשרת למחשבותיי להתנדף ברוח", "תודה שולחן, על כל השעות בהן ישבתי לצידך". היא פונה לכיוון הדלת ונעצרת, מבחינה בהשתקפות שלה. היא שכחה לגמרי מהמראה. שיער חום בהיר אסוף בגומייה שחורה, חולצה שקצת גדולה עליה עם הכיתוב I<3NYC מהחופשה המשפחתית בניו יורק. ג'ינס דהוי עם קרע בברך ימין, עליו קיבלה אינספור הערות מההורים, ומגפיים חומים עם עקבים לא גבוהים במיוחד. עיניים ירוקות, בשונה מהחומות של אמא ואבא. אף רגיל למדי שכלפיו, בניגוד לחלקים אחרים בגופה, אף פעם לא היו לה טענות ופה עם שפתיים פצועות. בזמן האחרון יצא שהיא נשכה אותן לא מעט.
זה שימח אותה שרגע לפני העזיבה, היא מרוצה ממה שהיא רואה מולה. היו כמה דברים שהייתה משנה אבל כל עוד הוא מחכה לה, כל עוד היא פוגשת אותו היום ביריד האופנועים שלו מאות קילומטרים מכאן, היא מרוצה. הדלת נסגרת מאחוריה בשקט ואם החלון היה יכול, הוא היה מנופף לה לשלום. היא חולפת על פני החדר של ההורים ויורדת במדרגות. הסלון, המטבח, הטעמים של כל הארוחות שאכלה כאן עולים בחיכה במקביל. האנשים איתה בילתה כאן, אלו מרצון ואלו מחובה משפחתית. החום של האח, הנוחות של הספה, מותרות עליהן היא מוותרת עם יציאתה לחופשי.
בכניסה לבית, ממש ליד הדלת, עומדת שידה קטנה. היא נעצרת מולה. "זה הרגע האחרון שיש לך להתחרט", היא חושבת, "אפשר עדיין לעלות חזרה לחדר, לקום עוד שעה לארוחת בוקר והכל ימשיך כרגיל". היא מכניסה יד לכיס ומוציאה ממנו את הפתק. היד עם המכתב קופאת במרחב בינה לבין השידה, גפרור דולק רגע לפני הנגיעה בזרדים שיציתו את המדורה. הם הקריבו את רוב חייהם למענה, ילדתם היחידה. היא יודעת כמה חשוב להם שתהיה מאושרת, היא יודעת שהפתק הזה שהיא עומדת להניח על השידה מעביר רק חצי ממה שרצתה לומר. "גם חצי זה משהו", היא חושבת ומניחה אותו ליד המפתחות של האוטו.
השמש סיימה לטפס וכבר פשוט צפה לה שם בשמיים. אישה מבוגרת עם שיער חום בהיר וניצוצות של לבן מתעוררת משנתה. כמו כל יום בעשרים השנים האחרונות היא נועלת את נעלי הבית, יורדת במדרגות ומתחילה להכין לבעלה ארוחת בוקר. אחרי עשרים דקות בדיוק היא שומעת את צעדיו הכבדים, מטרונום המכתיב את קצב חייה. הספל כבר עומד ולידו קנקן הקפה, הביצים מוכנות בדיוק כשהוא מתיישב ועד הלגימה הראשונה שלו הן כבר בצלחת מולו. "היא לא התעוררה עדיין?", הוא שואל, "תכף צריך לצאת". "מותק!", אמא שלה קוראת מהמטבח, מכינה כבר את הנאום על אחריות אישית שתישא בפניה. אין תשובה. "מותק!", היא קוראת שוב תוך כדי עלייה במדרגות. אבא ממשיך ללגום מהקפה ולנשנש מהביצים. הוא חושב על הטיול שתכנן להיום ומרגיש סוף סוף, אחרי המון שנים של ספק, באמת בנוח עם זה שהוא מבוגר.
"היא לא פה", הקריאה שלה מלמעלה בקושי נשמעת במטבח. אבא לא מגיב וממשיך ללגום מהקפה. אמא יורדת למטה וחוזרת על עצמה ברצינות, "היא לא פה". אבא מניח את הספל, "מה זאת אומרת לא פה?". הידיים של אמא מתחילות לרעוד והרגליים שלה מתחילות להלך בחדר. "היא בטח יצאה לטייל בחוץ", הוא מנסה להרגיע את אשתו וקם לכיוון הדלת. רגע לפני שיוצא עיניו נחות על פתק קטן שיושב על השידה. אמא, שלא הבינה למה לא שמעה את הדלת נפתחת, מסתובבת ורואה אותו גם. באותיות קטנות, בכתב העדין עליו התאמנו יחד כשהייתה בכיתה א', רשום "לאמא ואבא". העיניים שלה ושל בעלה, של אמא ושל אבא, נפגשות. הזמן עצר מלכת והם נותרו לבדם. שני אנשים, חדר ריק ומכתב שאף אחד מהם לא רצה לקרוא.